כתבה: דניאלה אדר מארכיון המושבה
אחות דוברובין היא חצר איכרים משוחזרת בה מסופר סיפור הראשונים שייסדו את המושבה יסוד המעלה על שפת אגם החולה ב-1883 וכן סיפור משפחת אחוזת דוברובין שהתיישבה באחוזה מאוחר יותר ב- 1909
לפני שנים רבות, בארץ פולין הרחוקה והקרה, החליטו מספר יהודים מהעיר מזריץ לקום וללעשות מעשה ומעבר לחלומות על ארץ הקודש, לעלות ולהקים ישוב יהודי בארץ הקודש (ארץ ישראל עדיין לא הייתה קיימת)
באותם הימים הייתה הארץ שוממה והתורכים שלטו בה. מרבית התושבים היו ערבים, היהודים היו מיעוט שהתגורר ברובו בארבע ערי הקודש (צפת, טבריה, חברון וירושלים).
המשפחות ממזריץ, (תנועת חובבי ציון( התארגנו, אספו כסף ושלחו שליחים שיתורו (יחפשו) אחר מקום ראוי בארץ הקודש להגשים את חלומם.
ואיזה אדמה/מקום חיפשו ? חלקת אדמה רחבה, דשנה ובקרבת מקור מים, כך שתושביו יוכלו לעבד את האדמה ולהתפרנס מחקלאות.
בסופו של דבר, הגיעו השליחים אל שפת אגם החולה אשר בגליל.
יופי המקום, אוויר נעים, מי האגם, נהר הירדן והר החרמון הצופה אל העמק, גרמו למקום להראות קסום בעיני השליחים, בנוסף, אבן שהוצגה בפניהם על ידי שני אחים יהודים ספרדים שחיו במקום ועליה חרוטות בשפה הארמית, המילים "ייזכר לטוב כל המתיישב" נראתה כאבן פלאים.
הם החליטו לרכוש כאן את האדמה. אחרי שקנו , חיכו השליחים לשאר חבריהם שיעלו מפולין.
לאחר זמן מה הגיעו המשפחות הראשונות.
הם בחרו שם למושבה שהקימו וקראו לה : "יסוד המעלה" כלומר, ראשית העלייה לארץ הקודש. השם נלקח מספר "עזרא" ז' ט' .
מכיוון שהתורכים ששלטו אז בארץ לא הרשו להם לבנות בתים, גרו המתיישבים הראשונים בסוכות גומא על שפת האגם. הם למדו מהשכנים הבדואים איך להקים את הסוכות ואיפה למצוא את הקנה והסוף המתאימים לבניה. למחייתם נטעו עצי פרי, אתרוג, זית, רימון, תאנה ותות. גידלו קצת תרנגולות ואווזים, איזו פרה או שתיים, כמה כבשים ועסקו בחקלאות, בעיקר גידולה פלחה, (גידולי שדה שהם חד עונתיים ) חיטה ושעורה.
חיי האיכר סובבים על פי עונות השנה, בחורף האיכר חורש וזורע ובקיץ ?
בשעות הבוקר המוקדמות היה יוצא לשדה עם חרמש ומגל לעבודת הקציר, אחר כך מעמיס את החיטה על העגלה הגדולה ומוביל אותה אל הגורן, במרכז המושבה הייתה חלקת אדמה רחבה ובה הייתה גורן נפרדת לכל משפחה, שם היו פורקים את התבואה לערימה שלהם.
לאחר סיום הקציר כולו, היה האיכר רותם את המורג לבהמה ועוסק בדיש עד להפיכת התבואה לתבן ולהפרדת החיטה מהמוץ. לצורך הפרדה נוספת חיכה לשעות הבוקר המוקדמות או לשעות הערב, לרוח מערבית, לקח את המזרה בידיו ובעזרתו הניף את החיטה באוויר ונתן לרוח לסחוף את שארית המוץ והתבן, הגרעינים הכבדים המלאים של התבואה נפלו לערימה.
עדיין לא נסתיימה המלאכה ולניפוי הסופי הרקיד בכברה/נפה, רק אז היו נשארים לו גרעיני תבואה נקיים אותם היה אורז ומאכסן באסם שבחצרו על מנת שיהיה אכל לו ולמשפחתו לכל השנה.
כמובן שיש עוד את זריעת תבואת הקיץ, התירס, הדורה והחומצה (חומוס).
ומה עושה אשת האיכר, האימא ? היא הייתה קמה מוקדם בבוקר, עוד לפני אבא, מדליקה את הפתילייה או המדורה כדי להרתיח מים לקפה ואז מתחילה את מלאכת היום, קודם כל את הטחינה של גרעיני החיטה לקמח על מנת שתוכל להכין אוכל לבני הבית.
עבודת הטחינה באבני ריחיים הייתה קשה ואיטית, בשעת עבודה קשה ניתן להכין כ- 800 גרם קמח בלבד.
צריך לזכור שהלחם היה המזון העיקרי.
מלאכה זו נעשתה בלילה כדי שעד עלות השחר תספיק לטחון את הקמח להכין את הבצק ולאפות עוד לפני שהגברים יוצאים לעבודת השדה והילדים הקטנים מתעוררים.
אחר כך מיהרה לרפת לחלוב את הפרות, את החלב הייתה מעבירה דרך המסנן אל כד החלב ואז יוצקת לספרטור כדי להפריד בין החלב הרזה לשמן בכדי שתוכל לחבוץ שמנת, חמאה וגבינה, (לחבוץ- בתהליך זה מטולטל החלב בחוזקה עד להפרדת השומנים מהנוזל) הייתה קולה את פולי הקפה וטוחנת אותם.
יוצאת אך החצר להאכיל את התרנגולות והאווזים, לאסוף את הביצים למאכל או לגידולן במדגרה לאפרוחים.
והאפייה ? צריך עוד לאסוף קוצים ודרדרים או בעיקר לאסוף גללי בקר ולייבשם כדי שיהיה דלק לטאבון או לסאג'. בין לבין מכבסת בפיילה (גיגית), מגהצת במגהץ הפחמים, מטפלת בילדים הקטנים ובחולים.
והילדים הגדולים יותר מה עושים ? לומדים ? קצת, אבל בעיקר עוזרים בעבודות משק הבית. מוצאים את הפרות והכבשים למרעה, מאכילים את התרנגולות ועזרים קצת בעבודת השדה. וכשלמדו, מה למדו ? בעיקר תורה, הם למדו גם על גידול ירקות, על גידול תרנגולות, קצת תפירה וכמובן קרוא וכתוב וחשבון.
היום קצר והמלאכה מרובה ובערב חשיכה.
ומה קורה כשאין גשם והחיטה לא צומחת ? במה מאכילים ? ממה חיים ? כל ההתחלות קשות ולעיתים קשות מאוד. הטבע לא הקל עליהם. בצורת וארבה שגרמו למחסור לרעב ולעוני. הם סבלו משוד וגזל ובדידות, אך הכי הרבה סבלו מהאויב הקטלני ביותר, יתוש האנופלס השוכן בביצה, היתוש נושא את מגיפת הקדחת, הקדחת שפוגעת בכל משפחה ובעיקר בילדים.
מספר שנים לאחר שהתיישבו הראשונים במקום, לוקח הברון רוטשילד את המושבה יסוד המעלה תחת חסותו, הברון רוטשילד המוכר "כנדיב הידוע", הגיע לביקור בארץ ישראל, בעוברו את גשר בנות יעקב שעל נהר הירדן בדרכו לדמשק, הבחין בסוכות הגומא בהם חיו הראשונים, הוא התעניין, שמע על הקשיים ומחליט לאמץ את המושבה, אז מגיעים גם זמנים קלים יותר, טובים יותר, נבנים בתי האבן הראשונים, מוקם בית חרושת למי בושם ובשדות המושבה שותלים שיחי ורדים, גרניום ויסמין, עצי תות נטעים לגידול תולעי משי לתעשיית המשי המתפתחת, אך הקדחת... ממשיכה לפגוע והאנשים ממשיכים לחלות.
בינתיים כבר גילו את התרופה המרה, הכינין שעזר להבריא ואת חומרי ההדברה שמיגרו את היתוש (חיסלו השמידו את היתוש).
כעבור מספר שנים מחליט הברון לבנות סמוך למושבה, חוות "מודרניות" דוגמת החוות שבצרפת. חלקת אדמה רחבת מידות ובמרכזה בית מגורים, רפתות מחסנים ובאר.
בית המגורים רחב מידות ועטור גג רעפי מרסיי אדומות.
הבאר נחפרה לעומק האדמה עד שכבת מי – התהום, את דפנות החפירה ציפו באבנים כדי שלא תיפול אדמה אל תוך הבאר ותסתום אותה. בחלק מהבארות מעלים מים בעזרת חבל ודלי ובחלק מהן בנו שרשרת דליים שמחוברים ליצול (מוט שאליו רותמים את הבהמה), רתמו פרידה ליצול והיא סובבה אותו עד שהדליים העלו את המים מעומק האדמה לבריכת האגירה. מהבריכה השקו בעזרת תעלות את העצים והירקות, לבאר כזו קוראים באר אנטיליה (באר כזו בדוברובין).
מסביב לחווה שתלו פרדס קטן, כרם גפנים, עצי זית, גן ירקות, שדות תבואה, הפרות ברפת, סוסים באורווה, לול עופות ושובך יונים, כך נבנית גם חווה זו.
אבל הריחוק מהמושבה והקרבה לביצה, הרחיקו את האיכרים שניסו לחיות בחוות, חלקם חזר לתוך המושבה, חלקם עבר למקומות אחרים והחוות ננטשו.
משפחת דוברובין
אנדרי דוברובין נולד ברוסיה בשנת 1831 . אנדרי שהיה נוצרי, נהג לקרוא בתנ"ך והחליט לאמץ את הכתוב בפסוק : "וביום השביעי שבת מכל מלאכתו אשר עשה" , כך בחר לשמור את השבת ולכן נקרא "סובוטניק".
סובוטה זה שבת בשפה הרוסית, ולנוצרים שומרי שבת קראו סובוטניקים. במהלך השנים הרגיש אנדרי כי הדת היהודית נועדה לו. הוא החל לשמור את המצוות היהודיות ובסופו של דבר התגייר ובחר לעצמו את השם העברי – "יואב".
יואב היה איכר ובנה אחוזה חקלאית גדולה ברוסיה, הוא נישא ונולדו לו ארבעה בנים וארבע בנות.
לפי הסדר : תמר, אברהם, יצחק, יעקב, דינה, ציפורה, אפרים, יהודית.
בגיל מבוגר החליט יואב לעזוב את ביתו ורכושו ברוסיה ולעלות לארץ ישראל, הוא אסף את ילדיו ונכדיו ובשנת 1904 הגיעו כל בני המשפחה לארץ הקודש והשתכנו בבית גן, (יבנאל בגליל התחתון).
יואב דוברובין עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו בדיוק כמו אברהם אבינו.
בשנת 1909 רוכש יואב את החווה מהברון רוטשילד ביסוד המעלה ועובר עם כל בני המשפחה להתגורר במקום.
יואב איכר חסון וחרוץ שנחשב בין האיכרים למוכשר ביותר, פיתח וקידם את החקלאות, הוא ומשפחתו הביאו ציוד חקלאי חדיש ומתקדם ביניהם המקצרה, כמו כן הביא עימם ידע חקלאי נרחב בחקלאות המודרנית השביחו את הבקר והפכו לחלוצי מחזור הזרעים, על פועלם זה זכו לפרסים והוקרה בתערוכות שונות , באחת מהתחרויות זכו בציון של כבוד על גרגר חומוס גדול במיוחד.
אמנם החיים קשים באחוזת דוברובין אך לא העבודה הקשה תפחיד אותם, גם לא השכנים הבדואים, וכמו שאמר יואב לבנו יעקב "הדוברובינים לא מפחדים, לא משקרים ולא גונבים, תמיד תהייה דוברובין".
אבל צרת הקדחת פגעה גם בהם, שניים מבניו נפטרו כאן.
בערוב ימיו עברו יואב ורחל אשתו יחד עם בנם הצעיר אפרים ומשפחתו לגור במושבה ראש –פינה, הבנות שנישאו הלכו בעקבות הבעלים והמשפחה התפצלה, כאן בחווה שבמושבה יסוד המעלה נותר הבן יצחק לבדו, ברבות השנים תרמו הבן יצחק והנכד יעקב של אפרים את האדמות לקרן קיימת לישראל ואת החווה למושבה יסוד המעלה וביקשו שיקימו מוזיאון שיספר את סיפור המשפחה.
כשנצעד ברחובות המושבה ניראה את הבתים הראשונים את המטעים המניבים והעמק הפורח ונזכור כי לא תמיד כך היה.
סיפורינו מסתיים וכמו בכל סיפור אגדה בו הסוף טוב, המושבה יסוד המעלה פורחת משגשגת ובני משפחת דוברובין החיים בארץ מצפון ועד דרום רווים נחת.