top of page
חיפוש

בכור ניסים אלחדיף חלוץ האגרונומים בארץ






מאת : ד"ר יעקב הרוזן

כתבה : דניאלה אדר מוזיאון אחוזת דוברובין

ניסים בכור נולד באי רודוס לאביו ר' פרחיה אלחדיף, הוא היה מיורדי הים הידועים בעל ספינות רבות שהיו מפליגות בים ומקיימות את מסחרו של בית פרחיה. האיש אף היה בן נאמן לעמו ונחשב לאחד מהצאצאים רמי היחס של מגורשי ספרד ברודוס.

קהילות רודוס תפסה מקום חשוב בתפוצות ישראל. וקראו לה "ירושלים הקטנה". שליחי ארץ ישראל היו מרבים לבקר בה הם התקבלו שם בסבר פנים יפות. והצליחו לקבץ כספים לטובת הישוב בארץ.

רבים מיהודי רודוס היו עולים ארצה. פנקסי הקהילה מציינים את מקומה הנכבד של משפחת אלחדיף באותו אי. שרבים מבניה נמשכו לארץ ישראל, הם חיסלו את עסקיהם על אדמת נכר, עלו ארצה והשתקעו באחת מארבע הערים הקדושות, נכדיהם וניניהם של אלה, ממשיכים את מסורת משפחתם עד היום הזה.

ביום מר ונמהר אחד הפליג ר' פרחיה אלחדיף בספינתו ופניו מועדות לאחת מערי החוף של הים האיגיאי , סערה גדולה נתחוללה והספינה נטלטלה ככדור משחק בים הרועש וגועש, המלחים נלחמו קשה עם איתני הטבע, אך לא יכלו להם, לבסוף התנפצה הספינה בין הגלים וירדה למצולות יחד עם כל מטענה, מרת ג'מילה אלחדיף נתאלמנה והתאבלה על בעלה, כשלא מצאה ניחומים לאסונה, עלתה ירושלימה עם בנה יחידה הוא ניסים בכור וחינכה אותו בציון כיהודי נאמן לעמו.

בימים ההם היה שרל נטר בירושלים מטיף ליהודים לשוב לעבודת האדמה כי רק היא יכולה לפי דעתו, לחדש את נעורי העם ולהשיב לו את כוחו, בעזרת חקלאות קיווה נטר לימים המאושרים, בהם ישב היהודי תחת גפנו ותחת תאנתו.

תעמולתו של שליח כי"ח עשתה את שלה, רבים הסכימו להצעתו, אך תלמידים לא נמצא שילכו ללמוד חקלאות, ילדי ישראל היו רגילים להתחנך בדרך המסורת היהודית המקובלת , הם למדו בת"ת, המשיכו בישיבה או למדו מלאכה, לחקלאות "מעין התשועה" לא נמצאו קופצים, גם קרקע יהודית לא הייתה בארץ.

שרל נטר קיבל את הפרימן הקיסרי, שהעניק לו זכויות על כברת אדמה ע"י יפו. אך תלמידים כדי לעשות את ההכנות (למען בי"ס חקלאי) לא מצא.

באחד הימים עמד לפני שליח כי"ח ילד יפה עיניים, שהתהלך לו לאיטו באחת מסמטאותיה של העיר העתיקה, נטר פנה אליו וישאלהו :

מה שמך ? ניסים בכור אלחדיף השיב הנשאל.

מה מלאכת אביך ? אין לי אב, הוא נפטר זה מכבר.

מתי ואיך ? המשיך נטר לשאול.

הילד סיפר לשרל נטר כי אביו טבע בים עם ספינתו. ושרל נטר הוסיף ושאל : ואיה אמך ? אמי כאן. התרצה בני ללמוד בביה"ס ובו תשכיל ותהיה לאדם מועיל לעצמך ולחברה ? כן אדוני אני רוצה ללמוד, אך עלי לשאול תחילה את פי אמי. הילד ושרל נטר הלכו יחד ואחרי שחצו כמה סמטאות, הגיעו לדירה צנועה בקצה הרחוב בה התגוררה מרת ג'מילה אלחדיף והיא אישה צעירה לימים ויפה מאוד. נטר סיפר לה שבנה ילמד בביה"ס יהודי שיוקם בקרוב ובו יגדל הבן וישכיל אף יהיה טוב נאמן למשפחתו ולעמו. האלמנה התפעלה מדברי נטר, הפקידה את בנה יחידה ותאמר לו: מכל רכושי עלי, הילד נותר הוא לבדו קחנו אתך... והאלוהים יהא בעזרתך בכל אשר תפנה.

שרל נטר הגיע עם הילד אל כברת ארץ סמוכה ליפו, פינה זו נתפרסמה אח"כ ונקראה : "מקווה ישראל", והמקום ריק ושומם לא בית ולא גן בכל הסביבה, רק פה ושם נראה מפעם לפעם בדואי נודד יחד עם כל בני שבטו.

נטר ואלחדיף היו במשך שבועות וירחים במלונות, ביה"ס החקלאי מנה אז תלמיד אחד ומדריך שעמד לרשותו להורותו דעת וחקלאות , שנים אלה עשו היסטוריה...

מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז

כעבור זמן מה הוקמו כמה בנינים במקווה ישראל, ומספר התלמידים הלך וגדל, רבים התחילו לדפוק על דלתות ביה"ס החקלאי. מורים מומחים לכל המקצועות ניצחו על ההוראה, ושרל נטר היה מאושר לראות את חניכיו הולכים ומכשירים עצמם לחיי הארץ. עד מהרה יצא שם המדרשה החקלאית לתהילה בכל הארץ, והתחילה למשוך אליה תלמידים גם מארצות רחוקות. כולם נהרו ללמוד את תורת החקלאות.

בינתיים נשתנה גם נוף הסביבה, הכל התחיל פורח ומלבלב, המקום הפך לחווה חקלאית ולמרכז תרבותי, שרק באירופה נראו דוגמתו.

בזמן ההוא הייתה "ביארת נטר" כורעת תחת נטל חובות והוצאותיה הלכו והתרבו. הן הדאיגו את האחראים למוסד, ובמערכות "אליאנס" נשמעה בקורת נגד "שגעונו" של נטר, אולם ההישגים הגדולים בלטו לעיני כל ובמקווה ישראל. התרעומות התנדפו ומספר התלמידים הלך וגדל, גם הבניינים שעמדו כבר על תילם הוסיפו משקל למוסד.

בינתיים נשתפרה גם התוצרת החקלאית של ביה"ס, היא כבשה לה שווקים חשובים ורבו הקופצים עליה. היקב של "מקווה" זכה לפרסום גדול וליינותיו יצאו מוניטין בכל הארץ.

ניסים בכור אלחדיף סיים את לימודיו בהצטיינות ונטר התחיל תולה בו תקווה לעתיד.

לפי כך החליט לשלחו צרפתה שם היה עליו להמשיך בלימודיו בביה"ס חקלאי גבוה, התלמיד המקוואי נמשך עד מהרה אחרי הפרחים, בהם הגה יומם ולילה, גם התמחה בגידולים והוא מצטיין כאחד המומחים בתורת הגן.

אהבתו של אלחדיף לארצו לא רפתה, ויחזור לציון לפתח בה את תורת גידול הפרחים והשושנים. בימים ההם הייתה הארץ דלה ועזובה, וקוצים וברקנים צומחים בה לרוב, היכן היה יכול המומחה לפרחים לפתח את כשרונותיו ואת מרצו לגידול צמחיה המרהיבה עיני כל ?

בארמון הברון

למקרא כותרת זו יחשב הקורא כי אלחדיף התחיל את עבודתו בארמון הנדיב הידוע ולא היא, כי לברון רוטשילד לא היה ארמון בארץ ישראל. כאן מדובר על ארמון פון אוסטנוף המכונה : הברון, הוא נתפרסם ביפו ע"י תכונותיו האצילות כרודף צדק ומתקומם נגד כל עוול.

אציל בלטי זה, שקץ במשטר העריצות של הצאר, נטש את רוסיה מולדתו הגדולה, ויעבור ליפו הקטנה בה בנה לו את ארמונו. אותן הקיף בגן גדול. כך רצה לסיים את חייו בארץ הקודש. הברון ביקש אז גנן מומחה, וניסים בכור אלחדיף קיבל על עצמו לעשות את המלאכה.

בשנת 1887 ביקרו הברון רוטשילד ורעייתו (בפעם הראשונה) בארץ, הוא סר למקווה ישראל שם נפגש עם המנהל הירש ומפיו שמע דו"ח על ביה"ס , כשנודע לו שיש מחסור גדול במים, ציווה לחפור באר ולספק מים בשפע לחוות הלימודים. הברון רוטשילד ורעייתו לנו באחד האוהלים שהכין בשבילם הלורד האוסטרי, בני משפחת אלחדיף סיפרו כי ברון פון אוסטנוף הזמין את הברון היהודי להתאכסן באגף ארמונו שפנה אל הים ורוטשילד נענה לבקשתו ולן אצלו כל ימי שהותו ביפו.

כשטייל הנדיב בגן הברון אוסטנוף הפורח וראה את הפרחים הנפלאים ומרהיבי עין שדוגמתם לא ראה גם בצרפת ארץ הפרחים הקלאסית , שאל : מי הגנן המגדל שושנים וורדים יפים כאלה ? יהודי הוא המנצח על כל מלכות הצומח בתחומי ענה הברון אוסטנוף.

ביקש הברון רוטשילד לראות את הגנן וכשעמד ניסים בכור אלחדיף לפניו נתברר לו כי גננו של פון אוסטנוף הוא חניך "מקווה ישראל" בן טיפוחו של שרל נטר, ונחשב תלמיד הראשון שיצא מביה"ס החקלאי היהודי, היחיד בעולם.

התואיל לעבוד לשרותי בארץ ? שאל הנדיב את אלחדיף, ברצון רב, אם יואיל פטרוני לשחררני, כשראה פון אוסטנוף עד כמה משתוקק אורחו הגדול לקבל את גננו, ויתר עליו לטובתו, וכך עבר אלחדיף משרות הברון הגוי לשרותו של הברון היהודי.


בכור ניסים שר הבשמים

ניסים בכור אלחדיף ניצח על מלאכת הברון רוטשילד בפתח תקווה, אח"כ עבר לראשון לציון והמשיך בה כגנן ראשי בשרות הנדיב. לבסוף עבר ליסוד המעלה ובה גידל פרחי נוי, למען בית החרושת לבשמים, שהקים רוטשילד בראש פינה, הבושם הראש פינתי נתפרסם לתהילה ובכל הסלונים של פריס הרבו להללו ולשבחו, כפי שמציין ויטאל קוינה בספרו על סוריה וארץ ישראל.

זקני הדור היו מפליגים בשבחם של פרחי יסוד המעלה שהובאו מבולגריה, הם תיארו בפני כותב הטורים הללו את המחזה מרהיב העין שהיה מתגלה לעיני כל מי שהיה נכנס למושבה, כולם היו מהללים ומשבחים את מגדל הפרחים, בכור ניסים שהיה עושה מעשה ניסים ממש, אך בית החרושת לא האריך ימים, עסקיה לא היה כדאי לקיימו, נתגלו גם קשיים עצומים בהובלה ובמטען כי לא היו אז דרכים בארץ, הכל היה מועבר על גבי חמורים וגמלים ונערמו גם אבני נגף אחרים על דרך הברון.

בית החרושת הגלילי נסגר, הפועלים פוטרו וקיבלו פיצויים הגונים, רובם עזבו את הארץ ונדדו לכרכי הים, אך אלחדיף עצמו זכר את נדר אמו, הוא נשאר בגליל ונשתקע ביסוד המעלה. הנדיב העריך יפה את רצונו המיוחד והעניק לו משק חקלאי ובית גדול ומרווח מוקף גן רחב ידיים , בית זה היה פתוח לכל עוברי אורח יהודים ונוכרים, כולם התקבלו בסבר פנים יפות.

במשך כל השנים היה הבית משקיף על פני ים סומכי, שנעלם לפני כמה שנים, באותו בית נולדים רוב בניו של ניסים בכור אלחדיף המקיימים את שושלתו שעשה היסטוריה יישובית מפוארת, אך המלריה לא דלגה על אלחדיף, ביתו הפך להיות בית חולים, אחד היה קם ושניים היו נופלים למשכב.

גם על אמו של בעל הבית לא פסחה הקדחת, ולבסוף תקפה אותה מחלת שחור השתן והכריעתה. קברה טומן בקרבו ביסוד המעלה את האישה האלמנה שהעמידה דור של אלחדיפים בארץ.

גם בכור ניסים קדח לעיתים תכופות ובמצב זה היה עליו לטפל בבני ביתו החולים, אף לטפח את משקו ולקיימו, בנו יוסף שקנה תורה וחכמה בפריז סיפר לי כיצד הפציר באביו לעזוב את המקום האוכל את יושביו אך הכל היה לשווא.

באחד הימים המשיך ידידי יוסף ע"ה היו כמעט כל בני ביתנו חולים. אש הקדחת יקדה בקרב השוכבים על ערש דווי.

פניתי אל אבי המשיך המספר ואמרתי לו : ראה נא אבא, כל משפחתך הולכת וכלה, אולי תעשה משהו להצלחתה ? אבי לא השיב, אך פניו החיוורים הלבינו יותר .

לא יכולתי עוד להבליג על רגשותיי קפצתי ממקומי , רצתי לחדרי, תפשתי את רובה הציד, יצאתי את האולם וצעקתי בקול רם מתוך כאב וסבל "הרוג אהרוג מיד את כל הבהמות שבחצר ! אולי כך אכריח אותך לצאת מעמק הבכא".

אבי שתק, ובתוך הדומייה שהשתלטה בכל, פתח את פיו ויענני בנחת, כשפניו חיוורים בפני מת יכול אתה ברוב חמתך לחסל את כל בהמות המשק. אך אותי לא תזיז מכאן. אני אשמור על נחלתכם וכל עוד רוחי בקרבי לא אטוש את ביתי ולא אוותר על אדמתי. כשתתעייפו בני, ביום מן הימים מלנוד בארץ ובעולם, תחזרו לבית אביכם אל אדמתכם, היא תשמור לכם אימונים...

האציל המשיך לעבד את נחלתו ובכוחותיו האחרונים חרש בדמעה אך לא תמיד קצר ברינה. ביום מר ונמהר נתקף אף הוא במחלה הממארת (שחור השתן) והעלה נשמתו הטהורה למרום על חוף מי מרום. פרחיה בנו נודע כאביר הגליל, הוא נתפרסם כפרש עברי, הדוהר על סוסתו האצילה ומגמא ארץ בסערה, כך עבר בגליל : בשומרון וביהודה וכך הכיר את ארץ הראובני, הגדי וחצי שבט המנשה. היה זה שנים רבות לפני שקמו לנו המסירים פנחס כהן ז"ל דוד בנבנשתי יב"ל יוסף ברסלבי ז"ל זאב וילנאי (יבל"א). כשנאסף אביו אל עמו נרתם הצעיר היסודי למשק אך עד מהרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ובתנאים קשים שהיו מעל לכוח אנוש שמר על נחלת אבות כעל בבת עינו. ביום מר ונמהר נפל למשכב האלון הגלילי, שהעלה נשמתו בתשרי תרע"ט זמן מה לפני שנכבשה הארץ ע"י הצבא הבריטי. יוסף אלחדיף נחשב בגליל כהיסטוריון ההתנחלות העברית , באחד הימים של תש"ט נפל האיש באין אונים והעלה נשמתו למרום, כל תכניותיו לשיפור גם רוזה בת ניסים בכור, חרשה וקצרה את שדות אביה כאשת חיל גלילית. דמתה מאוד לאותה גיבורה יהודית מחצביה. היא האישה היהודית שהפילה את הרועה עת אמר לחלל את כבודה, כמסופר ע"י הגיאוגרף העברי יוסף שווארץ, רוזה חרשה בחריצות את השדות : פתחה תלמי, זרעה מעניות וקצרה את יבולה בזעת אפיים ובעודה עושה מלאכתה כרעה ונפלה כגלילית נאמנה לצור מחצבתה.

בבית העלמין של יסוד המעלה נמצאות המצבות הדוממות, אך ממעמקי הקברות עולה בת קול ומכריזה : אשריכם גיבורי משפחת אלחדיף ! אתם במותכם ציוויתם לנו את החיים, כדי שיורשכם ימשיכו לפתוח תלמים ולזרוע מעניות למען יחזור הגליל לתפארתו הקדומה תפארת דן ונפתלי. יהא זכרכם ברוך ויתקדש שמכם.

נ. ב.

הברון פון אינסטוף ירד לתהום הנשיה... רק יחידי סגולה זוכרים את גן הברון ביפו ואת בעל הארמון , לפתע פתאום התגלה אשתקד אחד מצאצאיו הנושא את השם פטר אוסטינוף, והוא שחקן קולנוע נודע. הוא ביקר בארץ לשם הכנת סרט ובשעות ההפסקה חיפש את שרידי ההיסטוריה של ראש משפחתו, כל עמלו היה לשווא, כמפורט בעיתונות (ר' ארץ 7.12.71 ) שום אדם לא ידע לספר לו על הברון מיפו גם לא יכול היה להנחות את איש הקולנוע אל אותו השטח הגדול, שהצמיח פרחים ושושנים שבכל הארץ לא נראו דוגמתם.

אילו העפיל המבקש היסטוריה של ארמון ידוע את מרומי הגליל והיה סר ליסוד המעלה, שם היה מוצא בבית אלחדיף אלבומים שבלו מזוקן ובין העמודים הצהובים, היה מכיר את אחד מאבות אבותיו בחברת אישים מכובדים אחרים מימים עברו, גם תמונת הארמון המהולל נשמרה באלבום כשהשושנים והפרחים מרהיבי העין מסביבו, כל אלה גידל : ניסים בכור אלחדיף, זכור לטוב.

Comments


bottom of page