יואב דוברובין- ארץ החלום

מתוך מגזין : דיוקן עם

תאריך : כ"ד בכסלו תש"ע 01.11.2009

מאת : ארי גייגר

כתבה : דניאלה אדר מוזיאון אחוזת דוברובין

בן אברהם – גם הוא בא הנה ממקום רחוק, אי שם מצפון וממזרח לארץ ישראל, וגם הוא צעד כאן חסון ובטוח, ישר, לבד ובלי פחד. סיפורו המופלא של יואב דוברובין, הגר שדבק באמונה תמימה ובאדמת יסוד המעלה שאותה ראה בחלומו.

 צילום המושבה יבנאל

ארץ החלום

כמו יעקב ברדתו למצרים, כך נהג יואב בעלייתו לארץ ישראל. הוא שלח לפניו את יצחק בנו, יחד עם שניים מבני המשפחה . את בעיית היותו של יצחק חייל בצבא הצאר פתר יואב על ידי שוחד שנתן למפקדיו. עוד לפני כן ביקש יצחק לערוק מהצבא, שלא סיפק לו אוכל כשר, כעבור מספר שנים, בשנת 1905, התאחדה המשפחה בארץ ישראל. ליואב, אז כבר בן שבעים וארבע, היו בנים ובנות נשואים, ואלה הגיעו עם בני זוגם. יחד מנו כולם כחמישים איש. עם המשפחה עלו ארצה המחותנים, בני משפחת גרודיאנסקי, שקשרו את גורלם עם זה של הדוברובונים. בצרורו נשא יואב את הכסף הרב שקיבל עבור מכירת אחוזתו וכ-20 אלף רובל, מתוך החלטה לרכוש את אדמתו בכספו ולא ליפול למעמסה על שכמו של הברון רוטשילד, כשאר האיכרים בארץ. גם את ספר התורה הביא יואב (זה נמצא עד היום בבית הכנסת של יסוד המעלה), וכן כלים חקלאיים, סוג של הצהרת כוונות על חלומו לגאול את אדמת ארץ הקודש.

עז נפש היה יואב, ודומה שבהתאם לכך כתב לו בוראו את תכנית חייו, שהייתה מלאה מאבקים.

גם הזכות להלך בין רגבי ארץ ישראל לא התקבלה בקלות. בשל הרדיפות שמהן סבלו, קשה היה לסובוטניקים לצאת את גבול רוסיה, כדי לא לעורר את חשדם של השלטונות הרוסיים כי בורחים הם, יצאה המשפחה עם קבוצת צליינים נוצרים. הימים ימי חג המצות, ואוכל כשר באונייה אין, במשך כל ימי  החג רעבה המשפחה ובלבד שלא לאכול חמץ. כיוון שכניסת יהודים לארץ הייתה אסורה באותה תקופה, כשהגיעה המשפחה סירבו הפקידים התורכים להרשות להם להיכנס בשעריה ואסרו את ראש המשפחה. לעזרתו נחלץ יהושוע חנקין. הוא פנה לשלטונות והסביר שהמילה "קריסטיאניה" (חקלאים ברוסית) שמופיעה בתעודת המסע של הצליינים, יש לקרותה "כריסטיאניה" (נוצרים). כך יצא שהדת שאותה עזב יואב דוברובין בטריקת דלת היא זו שפתחה עבורו את השער לארץ ישראל. יואב, שהרגיש בכך, סירב להשתמש בתחבולה זו והעדיף להישאר בכלא, אך למזלו לא הבינו הפקידים את לשונו הרוסית ופטרוהו לדרכו. מקובל בעם ישראל שהגר, העוזב את עמו, חדל להיחשב על משפחת אביו מולידו והופך להיות בנו של אברהם, "הגר הראשון ", והנה, כמו אברהם, שהיה גם העולה הראשון לארץ, שמע גם יואב דוברובין קול הקורא לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". כמו אברהם, גם יואב החל בארץ ישראל חיים חדשים של הגשמת ייעודו בעולם, שנים שהעמידו בצל את שנות חייו הקודמות, כאילו היו אלה רק הכנה לשלב הבא, לדבר האמיתי. אם מסלול נדידתו של אברהם היה מצפון לדרום, הרי שבנו החדש עשה את דרכו בכיוון ההפוך. תחנתו הראשונה הייתה סג'רה,  המושבה הראשונה בגליל התחתון והראשונה שקלטה גרים רוסים מספר שנים קודם לכן. לאחר תקופה קצרה שבה התארחו בבית משפחת רנצ'בסקי, עברה המשפחה למושבה בית גן ("בית ג'נקה", בלשונו של יואב), הסמוכה ליבנאל, שם חכר יואב שטח מחברת יק"א (תרגום מאנגלית של ראשי תיבות שמשמען "חברת התיישבות יהודים"), שניהלה את מושבות הגליל. התואר "מושבת גרים רוסים" ניתן לבית גן בגלל תושביה ומייסדיה היו מסוגו של דוברובין. הגרעין הראשון היה קבוצה של פועלים בסג'רה שפנו לפקידות יק"א ולברון רוטשילד בבקשה ליישבם כחקלאים בתנאי אריסות.

קשים היו החיים במושבות באותה תקופה, קשה עוד יותר היה בבית גן, שם חיו המתיישבים באתר זמני במשך שבע שנים. בתיהם היו בקתות חמר שירשו מכפר ערבי נטוש. הרצפה הייתה עשויה עפר ולא ניתן היה לשמור על ניקיון הבית, מחלות עיניים וקדחת היו שכיחות במקום.

מזיכרונות של בני התקופה לומדים אנו כי כל מי שהזדמן למקום נחרד מהעוני ומהדלות ששררו בו. למרות כל זאת, הגרים ברובם לא נשברו ולא התלוננו. בספרו "עלי חלדי" מתאר הרב יצחק ניסנבוים את רשמו מדלותה של בית גן: "הרי פה חושות ערביות? האם זוהי מושבה עברית ? ".

אחד הגרים שח לו בתשובה : "בכפרנו על גדות הוולגה חיינו יותר טוב מאשר פה... אבל אין לחטוא, הרי אנחנו בארץ הקדושה ובעדה כדאי לסבול". בבית גן מתו בתו הצעירה של יואב, יהודית, ושניים מנכדיו, נכדה אחרת, בת שבע, הייתה חולה מאוד, והחזן של יבנאל הציע לשנות את שמה כסגולה לאריכות ימים. מאז היא נקראה "אלנטע" (זקנה), ואמנם הגיעה לשיבה טובה.

עד מהרה נודעו בני משפחת דוברובין בסיבתם כחקלאים מצטיינים, הודות לחריצות ולידע שהביאו איתם. הם לימדו את המתיישבים מהם מחזור זרעים, מחרשה אירופית, מקצרה ובאר אנטיליה, וכיצד מטפלים בבקר ובבהמות עבודה.

המשך מאמר : שחקני הרכש של קלווריסקי