"כי באחד לחדש הראשון הוא יסד המעלה מבבל", עזרא ז , (מתוך ארכיון המושבה יסוד המעלה).

כתבה : דניאלה אדר מוזיאון אחוזת דוברובין

שנת שמיטה ונוסח תפילה שתי מחלוקות.

בתחילת שנות השבעים של המאה התשע עשרה נרכש על ידי משפחת עבו שטח על שפת ימת החולה, שזכה לשם "מי מרום" . האחים אברהם חיים, יעקב חי, ויצחק מרדכי, עיבדו את השטח לסירוגין על ידי אריסים ערבים בפיקוח מנהלי עבודה יהודים, שלמה ושאול מזרחי, שהתגוררו לסירוגין ב"בית האוצר". בשנת 1883 ט"ו באב תרמ"ג, נרכשו מידי האחים ממשפחת עבו כ-2500 דונם, במקום שנקרא בפי הערבים א-זביד, עליהם הוקמה המושבה יסוד המעלה, שהוקמה על ידי חברת "נחלת שדה וכרם", וכללה 24 חובבי ציון ממזיריץ' שבפולין ומבריסק שבליטא. העברת האדמות נעשתה כדת וכדין ושטח הקולוניה "מי מרום" עבר לידי בעליו החדשים. בקיץ תרמ"ד 1884 הגיעו ליסוד המעלה שבע המשפחות הראשונות , המתיישבים החדשים חיו בסוכות וב"בית האוצר". רישיונות לבניית בתי מגורים לא ניתנו ובלית ברירה הקימו המתיישבים את בתיהם מאוהלים עשויים קני סוף וגומא אותם הכשירו למגורים, למעלה משנתיים התגוררו המתיישבים במבנים ארעיים ובתנאים קשים ביותר. אנשי יסוד המעלה היו שומרי דת והמושבה בלטה באופייה החרדי. המתיישבים עלו לארץ ממניעים דתיים, שילוב עבודת אדמה ותורה, ונשארו במקום למרות התלאות שפקדו אותם.

שתי מחלוקות דתיות פרצו במושבה בנושא השמיטה ונוסח התפילה. מחלוקת ראשונה הייתה שנת השמיטה שבה כידוע אסורה עבודת האדמה, ר' פישל סלומון, למרות שהיה חסיד ואדוק יותר מכולם, טען כי הואיל ורבני ישראל הורו להיתר, יש לעבוד את האדמה בלי כל פיקפוק, "שאם לא כן נהיה זקוקים לתמיכה, ודבר זה יגרום לנו חורבן".

הוא היה אוהב את העבודה ובראש כל עבודת האדמה, והיה פוסק פסוקו כדרכו ואומר : "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון". כנגד מי נאמרו הדברים- כנגד עובדי האדמה: "העפר לאמור האדמה מקימה את הדל מאשפות, לאמור, מן הזבל שמזבלים את האדמה ירום אביון".

ולא הסכים לשבות בשנת השמיטה. אולם היו איכרים שלא הסכימו לדעתו של ר' פישל סלומון והלכו אחרי הרב הרידב"ז (המתנגד הגדול בענייני הלכה של הרב קוק), שהיה אז תושב צפת ואסר את עבודת האדמה בשנת השמיטה, אבל רוב האיכרים הסכימו עם ר' פישל סלומון ועיבדו את אדמתם, שנת השמיטה עברה בשלום ולא השפיעה לרעה על היחסים בין האיכרים.

מחלוקת שנייה לשם שמיים, פרצה במושבה בעניין בית הכנסת, במושבה הוקם בית כנסת והבית היה מלא מתפללים ערב ובוקר, כי האיכרים הראשונים במושבה יסוד המעלה כולם חרדים היו, ומשכימים ומעריבים לתפילה בכל יום תמיד, אבל במושבה היו שתי כיתות- כת חסידים, שמתפללים בנוסח ספרד, וכת מתנגדים המתפללים בנוסח אשכנז, אמנם האיכרים היו בדעה כי יש לקבוע נוסח אחד לתפילה בבית הכנסת, אך פרצו ריב ומחלוקת בין שתי הכיתות, וכל כת השתדלה להכריע את הכף לזכותה. ר' פישל סלומון עמד וטען עם סיעתו החסידים כי נוסח ספרד עיקר וכך יש להתפלל בבית הכנסת, האיכרים באו לפני הרבנים בעיר צפת, אבל הריב היה גדול ונחת לא הייתה , אז נסעו האיכרים לירושלים, ובאו לפני הרה"ג ר' י"ל דיסקין שיפסוק דינם. הגאון מבריסק הרב דיסקין פטר אותם את האיכרים מהגליל בתשובתו : "כמו שהתנהגתם בשנת השמיטה ועשיתם דין לעצמכם, ולא שאלתם את פי, כך עשו דין לעצמכם גם עכשיו בדבר נוסח התפילה".

אבל האיכרים לא נחו ולא שקטו, עד שר' פישל סלומון סיפר להם אגדה ששמע מפי זקני צפת החכמים,

לאמר : "קבלה היא בידם מהאר"י הקדוש שבגליל, אין ליסד עדה שהתפלל בנוסח אשכנז, כי בזה מעכבים את הגאולה, והדבר עלול לגרום חורבן, שמעו האיכרים המתנגדים כי לנגד קבלה מהאר"י הקדוש לא נמצא פתחון פה, ביטלו המתנגדים את דעתם, ונוסח ספרד נצח לשמחת החסידים, והמושבה שקטה.