ל"ג בעומר

מתוך הספר – זיכרונות בן הגליל

מאת : עוזיאל לובובסקי

מקום : יסוד המעלה גליל עליון תשמ"ב

רשמה : דניאלה אדר אחוזת דוברובין מוזיאון

היום מוצאי שבת ערב ל"ג בעומר 25.5.24 עדיין במלחמת "חרבות ברזל", אין אישור לעלות להר מירון לחגיגות ל"ג בעומר, עוזיאל לובובסקי לקח אותנו לחגיגות לפני הרבה שנים....

ביסוד המעלה היינו רגילים לחגוג את ההדלקה בל"ג בעומר. הילדים היו מביאים ערמות זרדים וקוצים יבשים, מי במריצה ומי בעגלת יד קטנה, ומסדרים ערמה גדולה, לתוכה היינו זורקים כל מיני סמרטוטים טבולים בשמן, ועם צאת הכוכבים, אחרי תפילת מעריב, היו מתאספים כל תושבי המקום על יד הערמה. השוחט היה מברך ומדליק את הערמה וכולם פוצחים בשירת "בר יוחאי" והנוער היה ממשיך בריקודים מסביב למדורה ובשירת "אשריך ישראל". ומי שהיה ביכולתו לחגוג במירון על יד קברו של רבי שמעון בר יוחאי, היה חוזר ומספר לנו על קהל גדול שראה במקום ועל כלי זמרים שמנגנים כל הלילה וכל היום בלי הפסק. ריקודי חסידים על יד הקבר של רבי שמעון, ממש מתמוגגים משמחה, ואוזנינו קולטות את כל הסיפורים האלה, ומייחלים לחג שיבוא שנוכל לעלות למירון לקברו של הצדיק. אני וחברי אליעזר ונפתלי החלטנו לעלות אותה שנה, 1924, לחגיגות במירון ברגל דרך ההרים. זריזים היינו וקלי רגל : לבשנו בגדים קלים, מכנסיים קצרים וחולצות קלות שלא יכבידו עלינו בדרך, כל אחד לקח איתו כמה גרושים לקנות אוכל במירון, מים לשתייה היו במעיינות שבדרך. בלב שמח ובהתרגשות גדולה יצאנו שלושתנו לדרך. עזבנו את מישור החולה עם אגם מי מרום שהיה שטוח כראי גדול בעמק והתחלנו לעלות במשעול ההרה מירונה. קלים וזריזים היינו, החשנו את רגלינו ולא הרגשנו כל עייפות. רוח קלילה נשבה ואנחנו נשמנו אויר צח. מסביב השיחים פורחים, העשב כבר יבש, כי הגשם חלף הלך לו.

בבוסתנים שבדרך על הכפר פרעם עץ הזית בלבושו הירוק שנשאר בהדרו כל השנה, עץ התאנה חנט ובו פרי בכורים. מי ידמה לנו ומי ישווה לנו בדרכינו בין הגנים, רק פה ושם בין חגוי הסלע מקפץ לו תן או ארנב ובורח מפנינו, כנראה בהולכנו בשביל הפרענו לו את מנוחתו, ואנו שמחנו בהופעתו. עדרים גולשים מעל ההרים אל המעיין להרוות את צימאונם ואחריהם הרועים בלוויית כלבים מכים בחלילים. הדבורים עפות מפרח לפרח למלא את זיפקם בצוף דבש ואנו כאילו מרחפים בחלום למירון.

הגענו לעין זיתים, רווינו את צימאוננו במעיין ועלינו על דרך המלך שמובילה למירון וממשיכה לחיפה.

לעינינו נתגלה מחזה מרהיב. מאות חוגגים נסעו על גבי חמורים ומאחריהם פלחים מחמרים, כנראה שהפלחים הערבים היו לוקחים חלק חשוב בתחבורה, כי אוטומובילים היו מעטים, ולכן גייסו כל הולך על ארבע. שיירות שיירות, מי בסוסים ומי בפרדות ומי בחמורים ועל גביהם נסעו ביחידות וגם בזוגות ובשלשות. על גבי החמור היו תלויים שני ארגזים ובכל ארגז ילד ועל האוכף רוכב אבא או אימא. מה שהרגיז אותי, שהפלח הרים אישה להרכיבה על החמור ובשעת מעשה השתעשע בכל מיני ניענועים.

הגענו למירון בשעה טובה. השטח מסביב היה ים של אנשים ואני בפעם הראשונה רואה קיבוץ כה גדול של יהודים. זה שימח אותי ובלבי אמרתי : עם ישראל חי. כלי הזמר מנגנים, החסידים מרקדים, שירה בוקעת עד לב השמים ומסביב הרוכלים, מי עם דלי מים מתוקים בלימון, מוכר בכוס, כל מיני מתיקה מהימים ההם, עוגיות, כעכים, בכסף לא תסבול רעב ולא צמא.

הלילה רד, הכוכבים הנצו ורב העיר צפת ניגש אל ערמת הסמרטוטים שהיו טבולים בשמן ומונחים על כעין מזבח, בירך והדליק אותם וזה הגביר את שירתם של החוגגים ב"בר יוחא" ועוד כמה מזמורים, ואנו שמחים עם כל בית ישראל.

בחצות הליל ירד קור עז ואנו היינו עייפים מהדרך הארוכה והעלייה במשעול בין הסלעים בהרים, חיפשנו איזה פינה בחצר בית הכנסת לשכב ולנוח, אך לאן שאנו פונים, הכל תפוס. אנשים יושבים או שוכבים ועל כתפיהם שמיכות, מלובשים בסוודרים ובמעילים.

אנו, שהתלבשנו בבגדים קלים, לא ידענו שבמירון קר כל כך, ולא הבאנו עמנו לא מעילים ולא שמיכות. השיניים החלו לנקוש ואנחנו רועדים מקור אימים. עלינו על הבניין של הקבר ושם הייתה כיפה עם חלונות קטנים. נדחקנו לתוך החלונות הללו, חום של מאות נרות עלה מהאשנבים וזה היה נעים, אבל יחד עם זאת ישבנו בפנים בצפיפות מאות אנשים, וכל ההבל היוצא מפיהם נדף מהחלונות האלה. למרות החמימות שפלטו החלונות, לא יכולנו להתגבר על הריחות של האנשים והיינו מוכרחים לנטוש את המקום הזה. אמרנו, נלון בין הסלעים. התרחקנו קצת מהמקום ושכבנו בסתר המדרגה. שכבנו על הארץ ועדיין רועדים מקור. עצמנו את עינינו והתחלנו להירדם מעייפות. פתאום נפתלי קפץ ממקומו כנשוך נחש בצעקות ובגידופים. קפצנו כולנו מבוהלים. מה קרה פה? והנה גבר חסון שהלך בשביל וברדתו במדרגה מבלי לראות, דרך ישר על פניו של נפתלי עם נעל כבדה. האיש ביקש סליחה ומחילה, כי היה לילה ואנחנו שכבנו בסתר המדרגה ולא ניתן לו לראות. הבנו כי אותו עניין לא נעשה במזיד. יותר לא העזנו לשכב על האדמה ולהירדם, וכך הסתובבנו סהרורים בקור העז עד הבוקר.

החסידים והמנגנים לא הפסיקו את השירה. למחרת התחילו את התספורת "חאלאקה", לילדים בני שלוש, מחלקים יי"ש ועוגות לאנשים שמסביב. עוגות אכלנו, אבל יין לא שתינו, כי היינו שיכורים ולא מיין.

חזרנו בדרך שבאנו בה ואף על פי שהירידה קלה מהעלייה, לנו הייתה העלייה קלה מהירידה.